כנות מכאיבה או: למה הטלוויזיה מתעקשת להביך אותי

הקטע הבא פורסם בגיליון דצמבר של עיתון הסטודנטים 'תזה' והיה להצלחה מיידית. עקב בקשות חוזרות ונשנות מצד ההמונים הסכמתי לפרסם את המאמר גם כאן, והוא מוצג בפניכם ללא תשלום. בינתיים.
ערך: רועי שושן

לקראת סוף עונת הקיץ בטלוויזיה נפל דבר בישראל. לראשונה, בלב הפריים-טיים הישראלי, הציג ערוץ 2 קטע ארוך ומפורט של אוננות. במקרה שפספסתם זה היה בתוכנית "יום האם", ממש בהתחלה, אחרי שיר הפתיחה. יתרה מזאת, למרות מה שהייתם מצפים מהערוץ השני, האקט לא הוצג בהקשר ארוטי-מיני, אלא להיפך. מול עיניי המשתאות התגלתה סצנה ערומה, כנה, מכאיבה ומעל לכל מביכה. בקטע המדובר, הבעל, דרור קרן, ניסה לענג ככל יכולתו את אשתו, קרן מור. מקץ עשרות שניות ארוכות של מאמץ, נאנק קרן מכאבים, הודה שיש לו התכווצויות ביד והפסיק את מלאכתו. אשתו הביעה אכזבה. אולם הסיטואציה היתה מביכה במיוחד לאור העובדה שצפיתי בה בעודי יושב ליד אמא שלי. זה לא היה נעים, לא היינו מוכנים לחוות את הרגע הזה ביחד. לאף אדם אסור לחוות רגע כזה עם אמא שלו.

(הערת מחבר הבלוג שלא הופיעה בכתבה: זה לא באמת קרה. לזה אנחנו קוראים בביזנס 'לשקר בשביל להעביר מסר'. גם פוליטיקאים עושים את זה. מאוד מומלץ כמו כן את כל הפרקים של 'יום האם' אפשר למצוא כאן. בחיי שאני לא זוכר באיזה פרק מדובר, עבר הרבה זמן)

ואז הבנתי: לעזאזל, התבגרתי. הטלוויזיה, שהיתה שם בשבילי לאורך כל צעד ושעל, זורקת אותי עכשיו אל העולם הקר והאכזר - ואני לא מוכן לכך. נכון, הסצנה הזאת לא ייחודית; אנחנו נחשפים באחרונה ליותר ויותר רגעים כנים בטלוויזיה, כנים מדי. כולנו היינו שם, הרי יחסים כושלים עם המין השני היו מאז ומעולם הדלק שהניע קומיקאים אל עבר זרועותיה המחבקות של הקומדיה. אבל תוכניות הטלוויזיה השתנו; הסיטקומים חווים תהליך מעבר מהמזויף לכנה ומהכנה למכאיב. זה כבר לא מצחיק חמוד, זה מצחיק נבזי. "המשרד", "תרגיע" וכמובן גולת הכותרת, תוכנית המופת "לואי" - כולן מתאפיינות בלשפוך מלח על פצעים, להכניס לשם אצבע ולסובב בהנאה.

הטלוויזיה היתה עבורנו עד לא מכבר מקום של אסקפיזם מוחלט, התנזרות מהחיים האמיתיים והתמכרות לקיטש. כיבוי מוחלט של המוח. הסתכלנו על המרקע בשביל לראות את הגרסה הטובה יותר של עצמנו. סדרות הטלוויזיה הציגו תאים משפחתיים מלאי אושר וחיוכים, החל מ"משפחת בריידי" ו"משפחת קוסבי" ועד "צער גידול בנות" ו"אריזה משפחתית". בכל התוכניות הזכירו את שיחת הציפורים והדבורים, ואנחנו חייכנו כאילו יש לנו מושג מה זה באמת אומר (למה ציפורים? למה דבורים?). סיגריות היו בתכלית האיסור. את הרגעים הקשים חווינו דרך סצנות מיוחדות, כמו הפרק ב"נסיך המדליק מבל-אייר" שבו הסבירו לנו על הנזקים הכרוכים בשימוש בסמים ממריצים (בשביל להיות טוב יותר בלימודים, אלא מה). פרק שנגמר בדמעות ושיחה קשה אך אמיצה בין כולם. הסתכלנו עליהם והבנו שככה משפחה אמיתית צריכה להיראות, או לפחות בארצות הברית.

אחר כך הופיעו סדרות כאילו חתרניות כמו "הכל נשאר במשפחה" או "נשואים פלוס", שצרובה לכולנו עמוק בתודעה. היינו מתבגרים ומרדנים, שמענו קורט קוביין וכעסנו על העולם אבל עדיין היינו תלויים בדמי כיס מההורים. כך, למרות העוינות, המשיכו כולם באותו קו משפחתי ומלוכד. אל בנדי אמנם קילל וקיטר בכל רגע נתון על משפחה ("נשים. אי אפשר לחיות איתן, אי אפשר לגרש את כולן לקנדה"), מוסר ("זו רמאות רק אם תופסים אותך") ואלוהים ("תהרוג אותי עכשיו"), אבל כולנו ידענו שברגע האמת יתברר שהוא כן האבא והבעל שהטלוויזיה, ואנחנו, רוצים שהוא יהיה. כשהמים רותחים הנקניקיות צפות - ואל בנדי לא היה נקניק. הוא אף פעם לא בגד, עזב או גרם לרוע אמיתי. להיפך: אל בנדי הוכיח לנו שלא משנה מה קורה, תמיד נצטרך את המשפחה - איומה ככל שתהיה – כדי להישען עליה. 

חוסר תקינות פוליטית בשנות התשעים : 

אחריו הגיעה "סיינפלד". הסדרה רצה בחלקה הגדול במקביל לנשואים פלוס, אבל רק בשידורים החוזרים התחלנו באמת להבין את הגאונות האמיתית של ג'רי, איליין, ג'ורג' וקרמר. בסיינפלד הוצג לראשונה אנרכיזם חברתי אמיתי, כזה ששמור לגיל הטיפש-עשרה וימי התיכון. זוגיות היה מושג מעורפל שלא צריך לתחזק, משהו חסר משמעות שפשוט קורה מעצמו. קחו למשל את ג'ורג' - בכל שבוע היתה לו חברה חדשה, והוא קירח!

נישואים או ילדים, המטרה הסופית של רוב הקשרים המשפחתיים היתה דבר ממנו צריך להימנע בכל תוקף. אפילו ארבעת החברים עצמם לא באמת חיבבו אחד את השני. נדמה שהיחסים ביניהם היו בבחינת תאונה, כאילו נתקעו האחד בחיים של השני, ולא היה להם אכפת מספיק כדי לשנות את המצב.

רגע של בהירות ואיכפתיות בסיינפלד

סיינפלד התבלטה לא רק בשבירת מוסכמות חברתיות, אלא גם בכנות שלה. כשג'רי דיבר על מפגשים עוינים עם דוד ליאו, כולנו נזכרנו בדודים שלנו. כשג'ורג' לא אהב את ההורים שלו, נזכרנו פתאום שגם שלנו לפעמים בלתי נסבלים. אבל למרות כל אלה וחרף הרוע, האדישות החברתית והכנות המכאיבה - אי אפשר להתייחס לסיינפלד כסדרה אמיתית לכל דבר ועניין, שכן היא תמיד החזיקה בעננה דקה של ציניות וסרקסטיות. הם לא היו גברים אמיתיים, אלא קריקטורות. כולן היו דמויות קיצוניות שהבהירו לנו שהן מייצגות תרחישים מופרכים של המציאות.

עברנו את התיכון והצבא, והנה הגענו לתהום הבלתי נודעת של הבגרות. עתה, רק שתי תחנות חברתיות עומדות לפנינו – ילדים ומוות. אמא'לה. אבל כשרוצים לצפות בתוכניות מודרניות שמתעמתות עם השלבים האלו, אנחנו מגלים שכולם עושים את זה בכנות מכאיבה.

המבוכה החברתית של תרגיע, חוסר הבגרות של "בנות", הטמטום של עובדי המשרד ו- Parks and Recreation והאינטימיות הבהמית של "יום האם" נועדו לשקף לנו את החיים בצורה הצינית ביותר שלהם, בלי פילטרים - סקס גמלוני, עבודה לא מתגמלת, אנשים טיפשים, טעויות מפגרות ומשפחה סהרורית והרוסה. אפסות החיים במיטבה. וזה אמיתי עד כדי כאב.

ב"יום האם", כשקרן מור הולכת לקנות נעליים בזמן שבעלה עובר ניתוח והמטופלים שלצדו הם חולי סרטן סופניים, או כאשר היא חושבת שבתה הקטנה שמנה, אפשר להבין את ההומור. זה מצחיק. אבל בתוך הצחוק מסתררת תובנה פוסט מודרנית, לפיה שום דבר לא קדוש. כלומר, כולנו פריטים שמורכבים מעירום, מין, זוגיות וסרטן, מתערבבים ביחד בריקוד חסר משמעות עד הסוף הבלתי נמנע. 

והנה קטע גדול (ולאו דווקא אמיתי) של מבוכה מהסדרה הגאונית לואי 

רבים צופים בסדרות טלוויזיה על מנת להימלט משגרת היום יום ולחוות קצת שקרים נעימים לפני השינה. אבל דווקא הטלוויזיה המוצלחת ביותר היום מציעה לנו אמת בלתי מתפשרת. זה אולי נכון אבל אני לא רוצה לראות את זה על מסך הטלוויזיה שלי 

הסרט Clockwatchers

היום ראיתי את הסרט Clockwatchers העוסק ב4 פקידות זמניות בחברת אשראי. פקיד/ה זמני זה תפקיד קסום, בזמן שהמזכירה הרשמית בחופשת מחלה/לידה/כל סיבה אחרת הפקידה הזמנית ממלאת את מקומה וזוכה לאפס קרדיט, תשומת לב או סיכוי לקידום.

בעצם כמו עובדי קבלן.

ארבעת הבנות חיות במציאות זמנית בשעה שהן חולמות על עתיד טוב יותר שמחכה להן ממש מעבר לפינה. או שלא.

הסרט פגש אותי בנקודה דומה בחיי. היום קיצצו אותי. עבדתי כקופאי (יש כרטיס חבר מועדון?) בסינמטק אבל היות והיום אפשר לעשות הכל באינטרנט לא צריך שלושה קופאים במשמרת – מספיק שניים. וכך פיטרו את הצעיר ביותר, אני.

אני לא מתבייש, זה הופך אותי לחלק משרשרת ארוכה של אנשים שאיבדו את עבודתם למכונות. אני כמו הנגר של המאה ה21. ולא, זה לא גרם לי לאהוב אינטרנט פחות

שלוש שעות אחר כך מצאתי עבודה במלצרות. ועל זה אמרו הסמית'ס - I was looking for a job and then i found a job, and heaven knows i'm miserable now

אחרי למעלה משנתיים של עבודות זמניות אני מתחיל לתהות אם באמת אין קבוע יותר מהזמני, מה זו העבודה הקבועה הזו שאני מחכה לה ומה הטעם בחיים הארורים האלה.

וכשאני מבולבל אני צופה בסרטים - חיפוש זריז בטריילרים ביוטיוב (וכבר ביססנו כמה אני אוהב טריילרים) העלה שלוש אופציות של סרטים שמדברים על הסוגיה

Post Grad – המעצבן וההוליוודי. הכוכבנית יפה עם עיניים כחולות, המשפחה תומכת, יש ידיד אפלטוני שלא יודע איך לומר לה שהוא אוהב אותה, רומנטיקה, חיבוקים ונשיקות, סוף (כנראה) טוב וההבנה שהדרך חשובה מהמסע והכי חשוב לזכור שהכל יהיה בסדר

סליחה רגע אני צריך להקיא. החזקתי עשרים דקות של צפיה ולאחריה נזכרתי למה לפעמים לצפות בטריילר זה לגמרי מספיק

מיד אחריו מגיע ברשימה הסרט Office space -

כאן התקדמנו כבר עם השנים, אנחנו כבר לא רוצים למכור לצופים שהכל יהיה בסדר אבל עדיין, החלום האמריקאי חי וקיים. חבורה של יורמים לא יוצלחים דופקים את המערכת, משיגים את הבחורה ובסופו של דבר מגיעים לקטרזיס משמח. (זהירות ספויילר!!) הגיבור הראשי אפילו עושה הסבת מקצוע, בסוף הסרט, לפועל בניין!! והוא מרוצה מזה!! אני הייתי פועל בניין, אף אחד לא מרוצה מזה. (סוף ספויילר)

ולבסוף איכשהו התגלגלתי לClockwatchers - הוא מקסים בכמה רמות, ראשית הסיפור לא כזה בומבסטי. אף אחת לא זוכה בלוטו, פוגשת את אהבת חיה או משנה את דעתה בחופה. מה שאפשר לנחש בתחילת הסרט מתגלה כנכון בסופו ואין יותר מדי טוויסטים. אפילו הדמויות עצמן בסופו של דבר מגיעות לאותו המקום. אבל המסע, אמיתי. נראה לי שזה בהחלט קשור לכך שאת הסרט כתבה וביימה אישה

הוא עוסק בשגרה המונותונית והאכזרית של עבודות חסרות משמעות, אפילו עם מסר חביב בסוף.

מעניין ששני הסרטים יצאו פחות או יותר באותו הזמן (99 ו97 בהתאמה), אבל זכו לתהילה שונה לחלוטין, אף ששניהם עוסקים בנושאים דומים ואפילו מתהדרים בדמות ששיחקה בחברים (ג'ניפר אניסטון וליסה קודרו) הסרט הראשון קיבל בIMDB 91 אלף הצבעות וכ600 ביקורות ואילו הסרט השני רק שלוש אלף הצבעות ומאה ביקורות.

אולי רק אני מעדיף שיספרו לו את האמת הקודרת בפנים.

בכל אופן הסרט מומלץ.

פלאי האינטרנט, הנה הסרט

טריילרים ברומנס ומגדר

לאחרונה פיתחתי לעצמי מנהג, ספק עצל ספק יעיל ספק עצוב, של צפייה בטריילרים. בלבד.

זה תמיד מתחיל אותו הדבר - אני משכנע את עצמי שאני רק בודק איזה סרטים חדשים כדאי להוריד, ממשיך בכך שאני מבין שלצאת מהיוטיוב אל הביטורנט יעלה לי בקליקים מיותרים בעכבר ומסתיים בזה שאני מגלה ששתיים בלילה ושוב אני הולך לישון רק לשש שעות.

מצד שני זה גם יעיל - והרי אמר כבר מי שאמר שיש מספר מאוד מוגבל של עלילות בעולם אז באמת למה לטרוח.

למשל הטריילר הבא - הבריידסמיידס. תרגום ישיר - השושבינות.

(בעברית בטח יקראו לזה 'איזה מין שושבינה קטלנית מתה מצחוק' או משהו בסגנון.)

ללא ספק מדובר בתת-סרט שלא ראוי לצפיה. קלישאת-קיא הוליוודית שמספיק מאה חמישים שניות בשביל להבין את העלילה כולה - בהתחלה הבנות לא יסתדרו, אבל לא לדאוג בסוף הן כן יסתדרו. ואז יקרה משהו שיגרום להם לריב אבל גם את זה יפתרו. וגם יהיה בחור. ואהבה. ובסוף כולם מאושרים, כי ככה זה באמריקה.

מצד שני הטריילר מאוד נחמד, הוא מעביר כמה בדיחות, מראה דמויות מוזרות, יש רגעים מרגשים, יש פליצות - כולם שמחים בחלקם.

דבר נוסף שעניין אותי בטריילר הזה הוא שנראה כאילו הסרט מנסה לתרגם את נוסחאת הברומנס ('סרטי אחוקים' אני מניח שאפשר לקרוא לזה) למגזר הנשי.

סרטי הברומאנס בפרט וסרטי הקומדיות-רומנטיות החדשים בכלל (תמיד מבית היוצר של סופר-באד) הם סרטים מוצלחים. הם באים מנקודת המבט שגברים כבר לא חייבים כל כך גבריים-קלישאתיים. לא צריך שפם ומבט מזוגג,

במהפיכה של סת' רוגן גם לבחורים שמנמנים או נירוטיים או סתם רגילים יש סיכוי למצוא אהבה (שלא על מנת לספק אמצעים קומיים)

ובשביל בחור שמנמן כמוני זה בהחלט מעודד.

טריילר לסרט ברומנס מוצלח

נראה לי, וזו תחושתי בלבד, שגם לנשות העולם נמאס מהקומדיות הרומנטיות האיומות שעושים כל הזמן. אני לא מבין איך אנשים לא מתעצבנים מכך שהבחורות שם תמיד שנונות, איכותיות ונראות טוב מכדי להיות לבד.

באיזה עולם סנדרה בולוק עובדת ברכבת תחתית? איך יוצא שמג ראיין תמיד פנויה??

הסרט הזה, (השושבינה שתקעה אותי אולי?) מנסה להביא חוויה נשית טיפה שונה, הבעיה היא שהוא עושה את זה ב'שפה' גברית של גרעפסים.

אז למרות שלדעתי מדובר בחדשות טובות לבחורות באשר נראה כאילו יקח להוליווד עוד כמה שנים טובות לפני שהם יבינו איך עושים את זה לנשים.

מצד שני, אלוהים יודע מה הן באמת רוצות

מספיק עם המגניבות

בשישי האחרון יצא לי להיות בהופעה של 'נערות ריינס' באוזן בר. נערות ריינס היא להקה בינונית וזה בסדר גמור.

אם היינו מדינה מתוקנת ללהקה כמו נערות ריינס היה קהל מעריצים קטן אך סולידי לצד גרעין קשה של אוהדים מסורים הטוענים שבמילים שלהם מסתתרת משמעות החיים.

אבל, ישראל.

מתוך 7 מיליון אנשים יש לנו מבוגרים מדי, צעירים מדי וערסים וערבים וחרדים וחובבי גלגלצ כך שיוצא שהקהל הפוטנציאלי של מאזיני ה'להקות הבינוניות' קרוב יותר לכמות האוכלוסיה של מלטה. מה שמעלה את השאלה האם הלהקות הבינוניות במלטה שוות ברמתן ללהקות בישראל. ובכן בדקתי את זה.

אלה הBeangrowers והם סבבה.

אני מניח שזה לא פשוט להיות חובב אינדי במלטה.

אבל גם אצלנו לא פשוט, במיוחד לא במקום כמו האוזן בר שלא מאפשר שום אווירת רוקנ'רול, רק ציניות ואובר מודעות עצמית. אין מה לעשות, החלל שם פשוט לא יוצר שום ריחוק בין הקהל לאמנים שעל הבמה.

ראשית, פיזית הבמה עצמה נמוכה. כשרק שלושים סנטימטרים מפרידים בינך לבין האדם ששילמת לראות אתה מתחיל לחשוב שאתה טוב ממנו, שלא לדבר על עוגמת הנפש של אי אילו צופים נמוכים (אני!).

אבל גם המרחק המנטאלי מאוד קטן. כתוצאה מזה אמנים שחושבים-עצמם-מגניבים-אבל-נעדרים-כריזמה-בימתית, כמו הסולן של נערות ריינס, לברוח אל מחבואם של אותם מגניבים – ציניות.

הוא, כמו עשרות אנשים לפניו, עומד על הבמה (הנמוכה) עם חיוך חצי רציני של 'אתם יודעים שאני יודע שהכל פה בדיחה אחת גדולה'.

וגם קהל האינדי הקשוח והמגניב, שהורכב מכמאה אנשים שחושבים-עצמם-מגניבים-אבל-נעדרים-כישרון-אמיתי. כל אחד עם פוזה ובלוג משלו. אף אחד לא רוקד, מעט מאוד מחייכים. חשוב לנו להראות שכולנו אנשים מאוד חשובים.

והכי גרועים הם אלה שזורקים את הבדיחות החנוניות המרגיזות האלה אל עבר הלהקה. האם אי פעם מישהו צעק משהו מצחיק?

עם כזה עומס של חשיבות עצמית ומגניבות אי אפשר באמת להנות.

בירושלים המצב עוד יותר גרוע. כולם מכירים את כולם ואם אתה מוצא עצמך מתפרע בהופעה של כל החתיכים אצלי אתה מקבל מבטי מבועתים מהקהל סביבך.

סיפור אמיתי.

תחת במה נמוכה וצנועה זו אני רוצה לשלוח פנייה אל קהל האינדי באשר הוא. הפסיקו להיות מגניבים בהופעות, תתחילו להנות.

אפשר להתחיל היום בערב בהופעה של איטליז בקצה

על סיגריות, רוחות רפאים ותל אביב

גלובוליזציה היא דבר מופלא. אלפי שנות רדיפות יהודים בשמו של ישו הנוצרי הצליחו להימחק אחרי שדור אחד של ישראלים גדל על ברכי הטלויזיה האמריקאית-נוצרית בכלל וספיישלי חג ב'חברים' בפרט. כיום, כולנו חשים מחויבות תרבותית להתנשק בערב הסילבסטר, להתחפש במסיבות ההלוואין להשתכר ביום פטריק הקדוש ולציין גם את יום האהבה הנוצרי הלוא הוא הולנטיינז דיי.

אז נכון שכבר יש לנו יום אהבה יהודי אבל ת'כלס להתרכבל בפברואר זה הרבה יותר נחמד מבאוגוסט. ולכן מדי 14 בפברואר כולנו נדרשים לחשוב על מערכות היחסים שלנו – כושלות ומוצלחות כאחד.

אך נראה שלא רק לחגים שלהם החלטנו לעשות עלייה אלא גם לגישתם הצדקנית המרגיזה.

לכבוד הוולנטיינז השנה החליטה עיריית תל אביב לערוך כמה אירועים מאוד לא מעניינים ולפרסם את כולם בכרזה בה מופיעה אישה, הו-לא, מעשנת.

לרובנו הן האירועים והן הכרזה עברו מתחת לראדר, אולם כמה אזרחים מודאגים ופעלתניים, שבשבילם פרסום של בני אדם מעשנים הוא הדבר הכי נורא שאפשר לעשות אחרי רצח עם וחניקת גורי פנדה, החליטו לעשות מעשה.

האקטיביסטים הללו, ללא ספק מלאי מוטיבציה אחרי הצלחת עמיתהם הקיברנטיים של שכנתנו מדרום, החליטו לעלות על הבריקדות הווירטואליות ולפתוח מערכה פייסבוקית כנגד האיוולת. קבוצות כמו "מקומות בילוי שאוכפים את חוק העישן" שלחו את אלפי משתמשיהם לפעול נגד העירייה ולקריאה נענו עשרות משתמשים משולהבים להביע את את מורת רוחם מהשימוש הפסול שנעשה בכספי משלם הארנונה.

שעתיים אחר כך ככל הנראה מישהו בעירייה התחיל נזכר בתמונות בכיכר א-ת'חריר וכבר דימה בעייני רוחו המונים צועקים, במלוא ראותיהם הנקיות, להפלת ראש העיר, והוחלט על מבצע 'אכיפה מוגברת' ופריסת פקחי עישון לאורכה ולרוחבה של תל אביב.

מה שמעלה את השאלה אם התכתבות בת 31 הודעות גרמה לדוברות של העירייה לפרסם הודעה בפייסבוק ו3930 איש עזרו לתומאס שמידט, בן זוגו של ניר כץ שנרצח בפיגוע בברנוער לקבל אשרת שהייה מוארכת בישראל כמה לייקים צריך בשביל להפיל ממשלה?

חוק העישון וההמונים שמאחוריו, מייצגים גישה שאומרת שמכל הדברים הלא בריאים שבני אדם עושים לעצמם – מטראקים באמזונס ועד אכילת ג'אנק פוד בארבע לפנות בוקר הדבר המסוכן ביותר הוא סיגריות ושבשעה שאנשים בוגרים יכולים לבחור בדיעה צלולה לקפוץ 10 מטרים ממנוף כשרק חבל אלסטי וקסדה אירונית מפרידה בינם לבין הקרקעית, להתענג על 'מקלות סרטן' אסור להם. בטח לא כשאנשים אחרים צופים כי הרי אם יש משהו שהמקרנה ונעלי קרוקס לימדו אותנו זה שאנשים אוהבים להיות חלק מקהל לא משנה כמה מגוחך הם נראים וכך כשאדם אחד מעשן ככל הנראה כולם מעשנים. מעניין גם שהתפיסה הרווחת אומרת שחוקי יובש למינהם יובילו ככל הנראה לפשיעה מאורגנת ועדיף לנסות להפסיק את הסיגריות באמצעות מיסים גבוהים והודעות פייסבוק המוניות אבל כשמדברים על סמים קלים התפיסה היא הפוכה לגמרי – הוצאה מוחלטת מחוץ לחוק.

דווקא הגישה הישראלית של ההתייחסות לחוקים, עם חיוך וקריצה של 'אוקי אבל אתה יודע שאנחנו לא באמת נעשה את זה' יצרה איזה איזון קוסמי מוצלח. יש מקומות בהם יודעים שאסור לעשן, יש מקומות בהם יודעים שאפשר לעשן וכל אחד בוחר לאן ללכת. ולא יעזור כלום, המגניבים,אגב, נמצאים איפה שמעשנים. בפאב המסוים בו ביקרתי ביום שישי האחרון אפילו התקינו אזעקה עליה לוחץ המאבטח במידה ויש פקחים בחוץ, אז בכלל כולם מרוצים.

אבל לא תמיד זה היה ככה, ביוני הקרוב יחגוג סרט הקאלט 'מכסחי השדים' 27 אביבים. הרבה דברים היו שונים ב1984 וגלעד ארדן, אז בן 14,יכל היה ללכת לבית הקולנוע שלו באשקלון ולצפות על המסך הגדול ב4 גברים מניו יורק נלחמים ברוחות רפאים ובין לבין, נהנים מסיגריה. כמה מוזר לראות היום אדם מעשן בסרט לא כי הוא עומד להטביע גורי חתולים או לרצוח אישה בהריון אלא סתם כי בא לו. אותה הניו יורק שעומדת לאסור על עישון בפארקים ציבוריים וחופי ים.

דבר מעניין נוסף בסרט הוא שיש בו שני גורמים רעים – הגורם הראשון הוא כמובן רוחות הרפאים, שלמרות שלא ברור איך בדיוק נוכחותם מסוכנת, היא בהחלט זדונית. הגורם השני שעוין ל'מכסחים' הוא פקיד ממשל שמייצג דווקא את 'הסוכנות להגנה על הסביבה' לא פחות. הפקיד שמגיע עם טיעוניו המגוחכים אודות תקנות בטיחות ושימוש לא מורשה בציוד המונע על ידי אנרגיה גרעינית מצליח במו ידיו הכושלות לשחרר מאות רוחות רפאים וכמעט משמיד את האנושות כולה.

תקופה אחרת, סרט מומלץ.

בלוג.

טוב אז החלטתי לפתוח בלוג. בלי שמות בדויים או אמירות מעורפלות.

לפעמים פשוט יש לי דברים שאני רוצה לומר אז הנה אני - אומר אותם בלי להתנצל.

וסליחה מראש.

אליה