הקטע הבא פורסם בגיליון דצמבר של עיתון הסטודנטים 'תזה' והיה להצלחה מיידית. עקב בקשות חוזרות ונשנות מצד ההמונים הסכמתי לפרסם את המאמר גם כאן, והוא מוצג בפניכם ללא תשלום. בינתיים.
ערך: רועי שושן
חוסר תקינות פוליטית בשנות התשעים :
רגע של בהירות ואיכפתיות בסיינפלד
והנה קטע גדול (ולאו דווקא אמיתי) של מבוכה מהסדרה הגאונית לואי
ערך: רועי שושן
לקראת סוף עונת הקיץ בטלוויזיה נפל דבר בישראל. לראשונה, בלב הפריים-טיים הישראלי, הציג ערוץ 2 קטע
ארוך ומפורט של אוננות. במקרה שפספסתם זה היה בתוכנית "יום האם", ממש בהתחלה,
אחרי שיר הפתיחה. יתרה מזאת, למרות מה שהייתם מצפים מהערוץ השני, האקט לא הוצג בהקשר
ארוטי-מיני, אלא להיפך. מול עיניי המשתאות התגלתה סצנה ערומה, כנה, מכאיבה ומעל
לכל מביכה. בקטע המדובר, הבעל, דרור קרן, ניסה לענג ככל יכולתו את אשתו, קרן מור.
מקץ עשרות שניות ארוכות של מאמץ, נאנק קרן מכאבים, הודה שיש לו התכווצויות ביד
והפסיק את מלאכתו. אשתו הביעה אכזבה. אולם הסיטואציה היתה מביכה במיוחד לאור
העובדה שצפיתי בה בעודי יושב ליד אמא שלי. זה לא היה נעים, לא היינו מוכנים לחוות
את הרגע הזה ביחד. לאף אדם אסור לחוות רגע כזה עם אמא שלו.
(הערת מחבר הבלוג שלא הופיעה בכתבה: זה לא באמת קרה. לזה אנחנו קוראים בביזנס 'לשקר בשביל להעביר מסר'. גם פוליטיקאים עושים את זה. מאוד מומלץ כמו כן את כל הפרקים של 'יום האם' אפשר למצוא כאן. בחיי שאני לא זוכר באיזה פרק מדובר, עבר הרבה זמן)
ואז הבנתי: לעזאזל, התבגרתי. הטלוויזיה, שהיתה שם
בשבילי לאורך כל צעד ושעל, זורקת אותי עכשיו אל העולם הקר והאכזר - ואני לא מוכן
לכך. נכון, הסצנה הזאת לא ייחודית; אנחנו נחשפים באחרונה ליותר ויותר רגעים כנים
בטלוויזיה, כנים מדי. כולנו היינו שם, הרי יחסים כושלים עם המין השני היו מאז
ומעולם הדלק שהניע קומיקאים אל עבר זרועותיה המחבקות של הקומדיה. אבל תוכניות
הטלוויזיה השתנו; הסיטקומים חווים תהליך מעבר מהמזויף לכנה ומהכנה למכאיב. זה כבר
לא מצחיק חמוד, זה מצחיק נבזי. "המשרד", "תרגיע" וכמובן גולת
הכותרת, תוכנית המופת "לואי" - כולן מתאפיינות בלשפוך מלח על פצעים,
להכניס לשם אצבע ולסובב בהנאה.
הטלוויזיה היתה עבורנו עד לא מכבר מקום של אסקפיזם מוחלט, התנזרות
מהחיים האמיתיים והתמכרות לקיטש. כיבוי מוחלט של המוח. הסתכלנו על המרקע בשביל
לראות את הגרסה הטובה יותר של עצמנו. סדרות הטלוויזיה הציגו תאים משפחתיים מלאי אושר
וחיוכים, החל מ"משפחת בריידי" ו"משפחת קוסבי" ועד "צער
גידול בנות" ו"אריזה משפחתית". בכל התוכניות הזכירו את שיחת
הציפורים והדבורים, ואנחנו חייכנו כאילו יש לנו מושג מה זה באמת אומר (למה
ציפורים? למה דבורים?). סיגריות היו בתכלית האיסור. את הרגעים הקשים חווינו דרך סצנות
מיוחדות, כמו הפרק ב"נסיך המדליק מבל-אייר" שבו הסבירו לנו על הנזקים הכרוכים
בשימוש בסמים ממריצים (בשביל להיות טוב יותר בלימודים, אלא מה). פרק שנגמר בדמעות
ושיחה קשה אך אמיצה בין כולם. הסתכלנו עליהם והבנו שככה משפחה אמיתית צריכה
להיראות, או לפחות בארצות הברית.
אחר כך הופיעו סדרות כאילו חתרניות כמו "הכל נשאר במשפחה"
או "נשואים פלוס", שצרובה לכולנו עמוק בתודעה. היינו מתבגרים ומרדנים,
שמענו קורט קוביין וכעסנו על העולם אבל עדיין היינו תלויים בדמי כיס מההורים. כך,
למרות העוינות, המשיכו כולם באותו קו משפחתי ומלוכד. אל בנדי אמנם קילל וקיטר בכל
רגע נתון על משפחה ("נשים. אי אפשר לחיות איתן, אי אפשר לגרש את כולן לקנדה"),
מוסר ("זו רמאות רק אם תופסים אותך") ואלוהים ("תהרוג אותי עכשיו"),
אבל כולנו ידענו שברגע האמת יתברר שהוא כן האבא והבעל שהטלוויזיה, ואנחנו, רוצים
שהוא יהיה. כשהמים רותחים הנקניקיות צפות - ואל בנדי לא היה נקניק. הוא אף פעם לא
בגד, עזב או גרם לרוע אמיתי. להיפך: אל בנדי הוכיח לנו שלא משנה מה קורה, תמיד נצטרך
את המשפחה - איומה ככל שתהיה – כדי להישען עליה.
חוסר תקינות פוליטית בשנות התשעים :
אחריו הגיעה "סיינפלד". הסדרה רצה בחלקה הגדול במקביל לנשואים
פלוס, אבל רק בשידורים החוזרים התחלנו באמת להבין את הגאונות האמיתית של ג'רי,
איליין, ג'ורג' וקרמר. בסיינפלד הוצג לראשונה אנרכיזם חברתי אמיתי, כזה ששמור לגיל
הטיפש-עשרה וימי התיכון. זוגיות היה מושג מעורפל שלא צריך לתחזק, משהו חסר משמעות שפשוט
קורה מעצמו. קחו למשל את ג'ורג' - בכל שבוע היתה לו חברה חדשה, והוא קירח!
נישואים או ילדים, המטרה הסופית של רוב הקשרים המשפחתיים היתה דבר ממנו
צריך להימנע בכל תוקף. אפילו ארבעת החברים עצמם לא באמת חיבבו אחד את השני. נדמה
שהיחסים ביניהם היו בבחינת תאונה, כאילו נתקעו האחד בחיים של השני, ולא היה להם
אכפת מספיק כדי לשנות את המצב.
רגע של בהירות ואיכפתיות בסיינפלד
סיינפלד התבלטה לא רק בשבירת מוסכמות חברתיות, אלא גם בכנות שלה. כשג'רי
דיבר על מפגשים עוינים עם דוד ליאו, כולנו נזכרנו בדודים שלנו. כשג'ורג' לא אהב את
ההורים שלו, נזכרנו פתאום שגם שלנו לפעמים בלתי נסבלים. אבל למרות כל אלה וחרף
הרוע, האדישות החברתית והכנות המכאיבה - אי אפשר להתייחס לסיינפלד כסדרה אמיתית לכל
דבר ועניין, שכן היא תמיד החזיקה בעננה דקה של ציניות וסרקסטיות. הם לא היו גברים
אמיתיים, אלא קריקטורות. כולן היו דמויות קיצוניות שהבהירו לנו שהן מייצגות
תרחישים מופרכים של המציאות.
עברנו את התיכון והצבא, והנה הגענו לתהום הבלתי נודעת של הבגרות. עתה,
רק שתי תחנות חברתיות עומדות לפנינו – ילדים ומוות. אמא'לה. אבל כשרוצים לצפות
בתוכניות מודרניות שמתעמתות עם השלבים האלו, אנחנו מגלים שכולם עושים את זה בכנות
מכאיבה.
המבוכה החברתית של תרגיע, חוסר הבגרות של "בנות", הטמטום של
עובדי המשרד ו- Parks
and Recreation והאינטימיות הבהמית של "יום
האם" נועדו לשקף לנו את החיים בצורה הצינית ביותר שלהם, בלי פילטרים - סקס
גמלוני, עבודה לא מתגמלת, אנשים טיפשים, טעויות מפגרות ומשפחה סהרורית והרוסה.
אפסות החיים במיטבה. וזה אמיתי עד כדי כאב.
ב"יום האם", כשקרן מור הולכת לקנות נעליים בזמן שבעלה עובר
ניתוח והמטופלים שלצדו הם חולי סרטן סופניים, או כאשר היא חושבת שבתה הקטנה שמנה, אפשר
להבין את ההומור. זה מצחיק. אבל בתוך הצחוק מסתררת תובנה פוסט מודרנית, לפיה שום
דבר לא קדוש. כלומר, כולנו פריטים שמורכבים מעירום, מין, זוגיות וסרטן, מתערבבים
ביחד בריקוד חסר משמעות עד הסוף הבלתי נמנע.
והנה קטע גדול (ולאו דווקא אמיתי) של מבוכה מהסדרה הגאונית לואי
