מספיק עם המגניבות

בשישי האחרון יצא לי להיות בהופעה של 'נערות ריינס' באוזן בר. נערות ריינס היא להקה בינונית וזה בסדר גמור.

אם היינו מדינה מתוקנת ללהקה כמו נערות ריינס היה קהל מעריצים קטן אך סולידי לצד גרעין קשה של אוהדים מסורים הטוענים שבמילים שלהם מסתתרת משמעות החיים.

אבל, ישראל.

מתוך 7 מיליון אנשים יש לנו מבוגרים מדי, צעירים מדי וערסים וערבים וחרדים וחובבי גלגלצ כך שיוצא שהקהל הפוטנציאלי של מאזיני ה'להקות הבינוניות' קרוב יותר לכמות האוכלוסיה של מלטה. מה שמעלה את השאלה האם הלהקות הבינוניות במלטה שוות ברמתן ללהקות בישראל. ובכן בדקתי את זה.

אלה הBeangrowers והם סבבה.

אני מניח שזה לא פשוט להיות חובב אינדי במלטה.

אבל גם אצלנו לא פשוט, במיוחד לא במקום כמו האוזן בר שלא מאפשר שום אווירת רוקנ'רול, רק ציניות ואובר מודעות עצמית. אין מה לעשות, החלל שם פשוט לא יוצר שום ריחוק בין הקהל לאמנים שעל הבמה.

ראשית, פיזית הבמה עצמה נמוכה. כשרק שלושים סנטימטרים מפרידים בינך לבין האדם ששילמת לראות אתה מתחיל לחשוב שאתה טוב ממנו, שלא לדבר על עוגמת הנפש של אי אילו צופים נמוכים (אני!).

אבל גם המרחק המנטאלי מאוד קטן. כתוצאה מזה אמנים שחושבים-עצמם-מגניבים-אבל-נעדרים-כריזמה-בימתית, כמו הסולן של נערות ריינס, לברוח אל מחבואם של אותם מגניבים – ציניות.

הוא, כמו עשרות אנשים לפניו, עומד על הבמה (הנמוכה) עם חיוך חצי רציני של 'אתם יודעים שאני יודע שהכל פה בדיחה אחת גדולה'.

וגם קהל האינדי הקשוח והמגניב, שהורכב מכמאה אנשים שחושבים-עצמם-מגניבים-אבל-נעדרים-כישרון-אמיתי. כל אחד עם פוזה ובלוג משלו. אף אחד לא רוקד, מעט מאוד מחייכים. חשוב לנו להראות שכולנו אנשים מאוד חשובים.

והכי גרועים הם אלה שזורקים את הבדיחות החנוניות המרגיזות האלה אל עבר הלהקה. האם אי פעם מישהו צעק משהו מצחיק?

עם כזה עומס של חשיבות עצמית ומגניבות אי אפשר באמת להנות.

בירושלים המצב עוד יותר גרוע. כולם מכירים את כולם ואם אתה מוצא עצמך מתפרע בהופעה של כל החתיכים אצלי אתה מקבל מבטי מבועתים מהקהל סביבך.

סיפור אמיתי.

תחת במה נמוכה וצנועה זו אני רוצה לשלוח פנייה אל קהל האינדי באשר הוא. הפסיקו להיות מגניבים בהופעות, תתחילו להנות.

אפשר להתחיל היום בערב בהופעה של איטליז בקצה

על סיגריות, רוחות רפאים ותל אביב

גלובוליזציה היא דבר מופלא. אלפי שנות רדיפות יהודים בשמו של ישו הנוצרי הצליחו להימחק אחרי שדור אחד של ישראלים גדל על ברכי הטלויזיה האמריקאית-נוצרית בכלל וספיישלי חג ב'חברים' בפרט. כיום, כולנו חשים מחויבות תרבותית להתנשק בערב הסילבסטר, להתחפש במסיבות ההלוואין להשתכר ביום פטריק הקדוש ולציין גם את יום האהבה הנוצרי הלוא הוא הולנטיינז דיי.

אז נכון שכבר יש לנו יום אהבה יהודי אבל ת'כלס להתרכבל בפברואר זה הרבה יותר נחמד מבאוגוסט. ולכן מדי 14 בפברואר כולנו נדרשים לחשוב על מערכות היחסים שלנו – כושלות ומוצלחות כאחד.

אך נראה שלא רק לחגים שלהם החלטנו לעשות עלייה אלא גם לגישתם הצדקנית המרגיזה.

לכבוד הוולנטיינז השנה החליטה עיריית תל אביב לערוך כמה אירועים מאוד לא מעניינים ולפרסם את כולם בכרזה בה מופיעה אישה, הו-לא, מעשנת.

לרובנו הן האירועים והן הכרזה עברו מתחת לראדר, אולם כמה אזרחים מודאגים ופעלתניים, שבשבילם פרסום של בני אדם מעשנים הוא הדבר הכי נורא שאפשר לעשות אחרי רצח עם וחניקת גורי פנדה, החליטו לעשות מעשה.

האקטיביסטים הללו, ללא ספק מלאי מוטיבציה אחרי הצלחת עמיתהם הקיברנטיים של שכנתנו מדרום, החליטו לעלות על הבריקדות הווירטואליות ולפתוח מערכה פייסבוקית כנגד האיוולת. קבוצות כמו "מקומות בילוי שאוכפים את חוק העישן" שלחו את אלפי משתמשיהם לפעול נגד העירייה ולקריאה נענו עשרות משתמשים משולהבים להביע את את מורת רוחם מהשימוש הפסול שנעשה בכספי משלם הארנונה.

שעתיים אחר כך ככל הנראה מישהו בעירייה התחיל נזכר בתמונות בכיכר א-ת'חריר וכבר דימה בעייני רוחו המונים צועקים, במלוא ראותיהם הנקיות, להפלת ראש העיר, והוחלט על מבצע 'אכיפה מוגברת' ופריסת פקחי עישון לאורכה ולרוחבה של תל אביב.

מה שמעלה את השאלה אם התכתבות בת 31 הודעות גרמה לדוברות של העירייה לפרסם הודעה בפייסבוק ו3930 איש עזרו לתומאס שמידט, בן זוגו של ניר כץ שנרצח בפיגוע בברנוער לקבל אשרת שהייה מוארכת בישראל כמה לייקים צריך בשביל להפיל ממשלה?

חוק העישון וההמונים שמאחוריו, מייצגים גישה שאומרת שמכל הדברים הלא בריאים שבני אדם עושים לעצמם – מטראקים באמזונס ועד אכילת ג'אנק פוד בארבע לפנות בוקר הדבר המסוכן ביותר הוא סיגריות ושבשעה שאנשים בוגרים יכולים לבחור בדיעה צלולה לקפוץ 10 מטרים ממנוף כשרק חבל אלסטי וקסדה אירונית מפרידה בינם לבין הקרקעית, להתענג על 'מקלות סרטן' אסור להם. בטח לא כשאנשים אחרים צופים כי הרי אם יש משהו שהמקרנה ונעלי קרוקס לימדו אותנו זה שאנשים אוהבים להיות חלק מקהל לא משנה כמה מגוחך הם נראים וכך כשאדם אחד מעשן ככל הנראה כולם מעשנים. מעניין גם שהתפיסה הרווחת אומרת שחוקי יובש למינהם יובילו ככל הנראה לפשיעה מאורגנת ועדיף לנסות להפסיק את הסיגריות באמצעות מיסים גבוהים והודעות פייסבוק המוניות אבל כשמדברים על סמים קלים התפיסה היא הפוכה לגמרי – הוצאה מוחלטת מחוץ לחוק.

דווקא הגישה הישראלית של ההתייחסות לחוקים, עם חיוך וקריצה של 'אוקי אבל אתה יודע שאנחנו לא באמת נעשה את זה' יצרה איזה איזון קוסמי מוצלח. יש מקומות בהם יודעים שאסור לעשן, יש מקומות בהם יודעים שאפשר לעשן וכל אחד בוחר לאן ללכת. ולא יעזור כלום, המגניבים,אגב, נמצאים איפה שמעשנים. בפאב המסוים בו ביקרתי ביום שישי האחרון אפילו התקינו אזעקה עליה לוחץ המאבטח במידה ויש פקחים בחוץ, אז בכלל כולם מרוצים.

אבל לא תמיד זה היה ככה, ביוני הקרוב יחגוג סרט הקאלט 'מכסחי השדים' 27 אביבים. הרבה דברים היו שונים ב1984 וגלעד ארדן, אז בן 14,יכל היה ללכת לבית הקולנוע שלו באשקלון ולצפות על המסך הגדול ב4 גברים מניו יורק נלחמים ברוחות רפאים ובין לבין, נהנים מסיגריה. כמה מוזר לראות היום אדם מעשן בסרט לא כי הוא עומד להטביע גורי חתולים או לרצוח אישה בהריון אלא סתם כי בא לו. אותה הניו יורק שעומדת לאסור על עישון בפארקים ציבוריים וחופי ים.

דבר מעניין נוסף בסרט הוא שיש בו שני גורמים רעים – הגורם הראשון הוא כמובן רוחות הרפאים, שלמרות שלא ברור איך בדיוק נוכחותם מסוכנת, היא בהחלט זדונית. הגורם השני שעוין ל'מכסחים' הוא פקיד ממשל שמייצג דווקא את 'הסוכנות להגנה על הסביבה' לא פחות. הפקיד שמגיע עם טיעוניו המגוחכים אודות תקנות בטיחות ושימוש לא מורשה בציוד המונע על ידי אנרגיה גרעינית מצליח במו ידיו הכושלות לשחרר מאות רוחות רפאים וכמעט משמיד את האנושות כולה.

תקופה אחרת, סרט מומלץ.

בלוג.

טוב אז החלטתי לפתוח בלוג. בלי שמות בדויים או אמירות מעורפלות.

לפעמים פשוט יש לי דברים שאני רוצה לומר אז הנה אני - אומר אותם בלי להתנצל.

וסליחה מראש.

אליה