הלוואי והייתי ערוץ 1

יש לי סטייה מאוד מוזרה. אני ממש רוצה לעבוד בערוץ 1. כן אני יודע, זה ארכאי ומשונה, לא מגניב בעליל וכו' אבל מה לעשות, יש לי מין חיבה לשירות הציבורי. ולכן התרגשתי כשקראו לי לראיון עבודה במחלקת הניו מדיה שלהם. התרגשתי מהאפשרות רק להתהלך באותם מסדרונות בהן מני (פאקינג) פאר ויעקוב אחימאיר מתהלכים.

כשהגעתי גיליתי שבחדר ההמתנה דולף גשם מבחוץ, שהשכר היה מביך (פחות ממינימום לחודש) התנאים היו מבישים ואחד המראיינים דיבר עם עובדת אחרת בלי להסתכל עליי במהלך רוב הראיון שלי (עד שאמרתי לו ש'זה לא נעים לי'). למעשה הלך בדיוק כמו שציפיתי שילך. קיוויתי שבדיוק כמו ג'ורג' מסיינפלד לפחות מצאתי מקום עבודה בו אוכל להתבטל בלי שלאף אחד יהיה איכפת. אל אז גילתי מה הם רצו שאעשה.

אני כבר ניהלתי כמה עמודי פייסבוק בחיי, זכור לטובה הקמפיין הכושל להרצת משה דץ לראשות הממשלה. נכון, אף אחד מהדפים לא הפך להצלחה מסחררת אבל אני מאמין שלא צריך לעשות עבודה טובה בשביל לזהות עבודה גרועה. וזה מה שנתן לי את הזכות להצטער שבערוץ הראשון חשבו לנצל את כל הפוטנציאל ושקי הכסף שיש להם (ויש להם) בשביל דף פייסבוק אליו הם פשוט יעבירו תכנים וכתבות מהחדשות. וזהו. אמרתי להם שלדעתי זה שגוי, הצעתי להם כמה רעיונות, הם אמרו שזה 'מעניין' ושהם יחזרו אליי בקשר לזה ומאז לא שמעתי מהם.

התפיסה הזאת באמת שגויה. החשיבה שפייסבוק הוא סך הכל עוד דרך להפיץ את אותם התכנים זה אמנם הדבר הכי קל אבל גם הדבר הכי חסר מעוף. תראו למשל את הטלוויזיה החינוכית של ארצות הברית, PBS, שעלה לכותרות בשנה האחרונה בעיקר בגלל שהמועמד לנשיאות מיט רומני רצה לסגור אותה. זוכרים את קמפיין הפיטורים ביג בירד? אז זה.

עמוד היוטיוב הנהדר שלהם מלא בשלל תוכניות מצוינות שגורמות לי לבזבז דקות יקרות מחיי. למשל The Idea Channel  , ובו מוצאים תמיד את הקשר בין תאוריות מורכבות לאלמנטים מתרבות הפופ. כך למשל הם סיפרו על הקשר בין סנטה קלאוס להיאבקות, על הקשר בין פלאפונים לבין הדרך בה אנחנו תופסים את המציאות והקשר בין התוכנית פיוטצ'רמה לבין טראנסהיומניזם.

זה מעניין, כדאי לצפות

ערוץ הרעיונות של PBS  מצליח בשתי רמות – ראשית בתוכן. הסרטונים שלהם מעניינים. אבל ברמה השנייה הם גם נכונים – הם קלילים, קליפיים, מצחיקים ויש בהם רפרנסים לדברים מגניבים. הם מצליחים לייצר תוכן איכותי באינטרנט. ויש עוד עשרות ערוצים כאלה שמצליחים לייצר תוכן מעניין וטוב באינטרנט. צריך רק לרצות.

התפיסה של ערוץ 1 טראגית במיוחד כשמבינים את כמות המשאבים האדירה שיש לערוץ הזה, גם כלכלית וגם היסטורית. הזדמן לי לצפות ביוטיוב בראיון של ישעיהו ליבוביץ' בפופוליטיקה. הסרטון הזה משעשע בדיוק כמו שהיית מצפה מסרטון בו רואים איש זקן ונרגן רוטן על אנשים צעירים ממנו שהם לא מבינים כלום. הוא קורא לח"כים ממרצ סמרטוטים, הוא מכנה את אריק שרון וחברים בליכוד פשיסטים, זה באמת נהדר. שלא לדבר על כמה זה מדהים שלפני עשרים שנה יכלת לומר משפטים שיצדיקו החזרת שטחים ולקבל מחיאות כפיים. ושבתוכניות על פוליטיקה היה קהל.

אבל מעבר לקוריוז מדובר גם במסמך היסטורי מרתק, חשוב מעניין שהועלה במקרה על ידי היוזר "לייב וביץ'" וככל הנראה נעשה בפיראטיות. זה מאוד מצער. במחסנים המאובקים של רשות השידור מאופסן כ-ל התוכן הטלוויזיוני של 40 השנים הראשונות בישראל. לא חלק, לא הרוב, הכל. ומרתיח במיוחד שכל זה לא שלהם, זה שלנו. אנחנו משלמים להם את המשכורת, זה ציבורי. זה טראגי שלערוץ 1 יש קשב, זמן,  ו63 מיליון שקל פנויים בשביל לשם לעורכי דין שירדפו אחרי חובות של אזרחים אבל אין להם את הפנאי לחשוב על הדרך הטובה ביותר להנגיש את עצמם ובמקום הם פשוט מצאו מישהו ש'יעלה כתבות של החדשות' בשביל 25 שקל בשעה. 

אנחנו, ההמונים צריכים להתעורר להתלכד ולדרוש (!) שידור ציבורי טוב גם באינטרנט!

האדישות הבלתי נסבלת של שיתוף הקבצים, ביקורת לסרט TPB:AFK

(הטור הופיע באתר Nexter מבית מאקו )

 בשנת 2013 אדם יכול בקלות לשכוח עד כמה מדהימה מהפיכת המידע שהתרחשה בשנים האחרונות לנגד עיניו. הדורות הבאים ללא ספק יסתכלו עלינו באימה כשנספר להם על חיים ללא יוטיוב או צפייה ישירה או סרטים זמינים להורדה. הסרט, בעל השם הבעייתי, TPB:AFK (The pirate Bay – away from keybord)  מצליח בצורה נהדרת לתעד את חזית המאבק של משתפי הקבצים מול שומרי זכויות היוצרים.

במאבק זה כולנו מכירים היטב את הקורבנות של נפגעי שיתוף הקבצים. למשל להקות ענק שנאלצו, כמו שבסאות'פארק היטיבו לנסח זאת, להפסיק לקנות איים פרטיים.

לצפייה בפרק המלא ליחצו כאן( אל תדאגו, זה חוקי)

אבל לא רק הם. שיתוף הקבצים באמת מונע מאמנים להרוויח כסף בצורות הקלאסיות (רק יוצא שהתובעים תמיד מייצגים את האמנים העשירים והגדולים ביותר) 

אבל במלחמה כמו במלחמה יש נפגעים משני הצדדים – מדבר בסרט מרתק לכל מי שאי פעם הוריד קובץ בצורה לא חוקית כי הוא מראה, לראשונה, לא רק את הנפגעים מצד האמנים אלא את גאוני המחשבים האפורים שמפתחים את הטכנולוגיה שכולנו לוקחים כמובנת מאליה בחדרים אפלים ומסתכנים בהרס חייהם.

הסרט ליווה בארבעת השנים האחרונות את שלושת מייסדי אתר שיתוף הקבצים הגדול בעולם Pirate Bay בזמן שכל תעשיית הבידור של העולם המערבי תבעה להם את התחת. והתעשייה לא בחלה באמצעים החל מתמלוגים לשוטרים שמבצעים פשיטות על משרדיהם ועד חשדות בבחירת שופטים מוטים.

מעבר לעניין ההיסטורי שבו מדובר גם בסרט תיעודי מרתק. שלושת גיבורי הסרט מצטיירים בצורה מורכבת ומעניינת ובכלל לא בדרך בה היית מצפה מהם להצטייר בסרט שהוא בעיקר תעמולה בעד הורדת קבצים. אחד גאון מרושע שהקים בעברו אתר שמדרג מוות של חיילים אמריקאים לפי טיפשות, השני חנון קונפורמיסט וחצי אלכוהוליסט שרק הצטרף כי היה לו משעמם והשלישי דובר האתר, קדוש מעונה, טבעוני ושמאלן שתרומתו לאתר היא בעיקר סמלית  עד שלא ברור למה הוא מוכן לעבור את כל התלאות שהוא עובר.

המצלמה מלווה את השלושה בתהליך המשפט הבלתי נגמר ורואה בצורה חפה מרומנטיות את רגעי הביטחון העצמי וההתעלות הגדולים, בהם הם מכנסים מסיבת עיתונאים ומודיעים שכולם מלבדם מטומטמים, לצד פחד אמיתי של חבר'ה צעירים שהסתבכו מעל הראש במשהו שברור שהם לא רצו לקחת בו חלק.

אפילו הצילום בסרט הזה מצליח להראות בצורה אסתטית ויפהפיה את האפרוריות של מערכת בתי המשפט של שוודיה.

הסרט שוחרר ביוטיוב, כמובן בחינם ויוצרו מפציר בפני כל מי שצופה להפיץ אותו כמה שיותר. אז הנה הטריילר 



והנה הסרט המלא. זהירות! הוא בשוודית

אחת אחת הרעות החולות הגדולות של העידן שלנו הוא היא שאנחנו רואים רק את המוצר המוגמר בלי שאיכפת לנו בכלל את התהליך שהוא עבר. מעניין שגם העבריינים (גיבורי הסרט) ודם הקורבנות (תעשיית הסרטים המשחקים והמוזיקה) נפגעים בסופו של דבר מכך שהמערכת בה אנחנו חיים לא באמת מעוניינת במה שקורה בדרך שהמוצר המוגמר עושה מ'פס היצור' עד שהוא מגיע ליצרן. בגלל זה לא איכפת לנו ללבוש בגדים ולשחק בגאדג'טים שעבדים בסין הכינו בשבילנו בעבור שכר רעב. לא איכפת לנו שהאמנים נפגעים ולא איכפת לנו גם שזייפני הרשת נפגעים. מכמיר לב לראות את הגיבורים מגלים לקראת סוף הסרט שאף אחד לא מסקר את תוצאות המשפט שלהם. פשוט לא איכפת לנו. 

באותו נושא שווה גם לצפות בסרט הזה 

מותו של הפייסבוק

פורסם בגיליון דצמבר 2012 של ירחון המופת ד'קמפוס 
לכתבות נהדרות כאלה וכתבות רבות אחרות אפשר לגלוש לאתר של ד'קמפוס. בין האנשים שיגלשו לאתר יוגרל איש שלא גלש לאתר

ד'קמפוס הוא ירחון מפואר בעל מסורת ארוכה של חשיפת אמת לא נעימה ואמירת אמירות קשות. לכן אין זה מפתיע שדווקא במגזין זה מודפסת התחזית הפרובוקטיבית הבאה: הפייסבוק עומד למות. ואם הוא לא מת עד רגע קריאת שורות אלה אז הוא בגסיסה מתקדמת.

למשל:

אם הפייסבוק תואר בעבר כאירוע החברתי הגדול ביותר בתולדות האנושות אז אני טוען שהגענו לשלב הזה בערב בו כל השוות כבר נתפסו וכולם מהרהרים במבוכה אם הם שתו מספיק בשביל להוריד סטנדרטים.

לכל מרימי הגבה שבעין בלתי מזוינת מתקשים להבין איך מפלצת האינטרנט הזאת תוכל אי פעם להיעלם אני רוצה להזכיר את הלקח שלמדנו מהפאוור ריינג'רס – ככל שהם גדולים, הם נופלים חזק יותר. זוכרים את התקופה הקסומה שכולם היו באיי סי קיו ואז במסנג'ר? את הרגע המביך ההוא שפתחנו פרופיל ב'מקושרים'? את אתר חבר'ה? הסתכלנו להם עמוק בפיקסלים והבטחנו שלעולם לא ניפרד. והנה תראו אותנו עכשיו, המשכנו הלאה וזרקנו אותם אל בית הקברות האינסופי של האינטרנט.

למותו של הפייס יש יותר מסיבה אחת. בראש ובראשונה יש את אותה הסיבה שכבר הרסה כל כך הרבה מערכות יחסים בעבר – אמון. תחשבו על זה, בהתחלה כל מה שקרה בפייסבוק היה אמת. אני עדיין זוכר איך חבר התקשר אליי ושאל בכעס למה לא באתי למסיבה, 'הרי עשית אטנדינג'. תיוגים היו מופיעים ללא מחשבה, סטטוסים היו נכתבים בלי בושה, אירועים, הודעות המוניות... היו לנו כמה זמנים טובים.

אגב, גם אמא שלך בפייסבוק

אבל הימים הנהדרים הללו כבר עבור חלפו מזמן וכרגע אי אפשר להתכחש לעובדה שאנחנו נמצאים במגמת של דעיכה. בכל פעם שנשאלת השאלה "ראית את האיוונט ששלחתי?" אי אפשר שלא לגחך בעצבות. בכל שבוע עשרות הזמנות לאירועים כושלים כאלה ואחרים מתדפקים על דלתותיו של הפרופיל שלנו ולאף אחד פשוט לא איכפת. נוטיפיקציות, בקשות חברות פיקטיביות, פרסומים מתישים משמאל ומימין, בקשות נואשות של "היי, מעולם לא דיברנו אבל תעשה לי לייק בשביל לזכות בחד אופן" הכל הופך את הקיר שלנו ממקום ניטרלי להתקשרויות עם אנשים מוכרים לשוק סואן של צעקות מתישות שמנסות לפרסם סחורה שאף אחד לא מעוניין בה.

גם כמות האנשים שאנחנו נחשפים אליהם השתנתה. לפי מה שכתב יובל הררי בספרו (המרתק!)  "קיצור תולדות האנושות" המספר המקסימלי של אנשים שהמוח שלנו יכול להכיל בצורה אינטימית ואמיתית הוא 150 אנשים. אם רק לפני שלוש שנים פרופיל ממוצע הכיל מקסימום 300 חברים, ועוד זכור לי כשחברים צחקו עליי שעברתי את הגבול הזה, היום בדיקה מדגמית של עשרה חברים אקראיים מהפרופיל שלי גילתה שהממוצע עומד על 670 איש. 670 איש זה מלא. זה יותר מדי. אי אפשר באמת לבנות קהילה אינטימית שאנחנו יכולים לשתף בחיים שלנו כשהמספרים כל כך גבוהים ולכן לא נשאר לנו אלא לכתוב סטטוסים אקראיים על דברים חסרי משמעות וחוסר המשמעות הזה הוא בדיוק מה שהורג את הפייסבוק.

הפייסבוק הפך מפיקניק נחמד בפארק עם כמה חברים קרובים למסיבת רחוב מביכה במיוחד בה אתה מכיר את כולם ואין לך כוח לומר להם שלום. הניסוי של לשים הרבה אנשים מוכרים בחלל אחד נכשל. לא יעזרו כל כפתורי ההייד האנלייק, הגדרות הפרטיות והאנסבסקרייב. רעיון הפייסבוק, בדיוק כמו הפלאפון, תוכניות ראיליטי או מדינת ישראל, היה נחמד בהתחלה אבל עם הזמן תפח למימדים בלתי אפשריים ולא כיפיים בעליל.

וגם אין מה לעשות בנדון, אני לא קורא ל'חרם מאסיבי' או התנתקות כפויה מהפייסבוק. אני אומר שיבוא היום ולא תהיה לנו ברירה. אני קורא לזה משוואת הבאסה והסבבה (פטנט רשום) והיא פשוטה מאוד, כשנתחיל לסבול יותר משאנחנו נהנים, פשוט נפסיק להיכנס לשם. והרגע הזה, אני טוען, קרוב מתמיד.

היות וכולנו מסכימים שהסוף אכן קרוב אין שום דבר שאפשר לעשות מלבד להיערך אליו בצורה הטובה ביותר. השתמשו בפייסבוק כמו שמעולם לא השתמשתם בו. זאת אומרת, אם היו מודיעים לכם שיש לכם עוד חצי שנה לא הייתם מנסים לחיות כמו שמעולם לא חייתם בעבר? עשו Poke  לזר, הגבירו את הקלקות הסטוקינג שלכם, עשו לייק לתמונות בקיני מאלבום תאילנד, התחילו עם זר מוחלט באמצעות משפטי פיק אפ זולים במיוחד – השתמשו בפייסבוק כל עוד אתם יכולים ואל תאבדו תקווה!  תמיד תהיה עוד רשת חברתית