פורסם בגיליון דצמבר 2012 של ירחון המופת ד'קמפוס
לכתבות נהדרות כאלה וכתבות רבות אחרות אפשר לגלוש לאתר של ד'קמפוס. בין האנשים שיגלשו לאתר יוגרל איש שלא גלש לאתר
לכתבות נהדרות כאלה וכתבות רבות אחרות אפשר לגלוש לאתר של ד'קמפוס. בין האנשים שיגלשו לאתר יוגרל איש שלא גלש לאתר
ד'קמפוס הוא ירחון מפואר בעל מסורת ארוכה של חשיפת אמת לא נעימה
ואמירת אמירות קשות. לכן אין זה מפתיע שדווקא במגזין זה מודפסת התחזית
הפרובוקטיבית הבאה: הפייסבוק עומד למות. ואם הוא לא מת עד רגע קריאת שורות אלה אז
הוא בגסיסה מתקדמת.
למשל:
למשל:
אם הפייסבוק תואר בעבר כאירוע החברתי הגדול ביותר בתולדות האנושות אז אני טוען שהגענו לשלב הזה בערב בו כל השוות כבר נתפסו וכולם מהרהרים במבוכה אם הם שתו מספיק בשביל להוריד סטנדרטים.
לכל מרימי הגבה שבעין בלתי מזוינת מתקשים להבין איך מפלצת האינטרנט
הזאת תוכל אי פעם להיעלם אני רוצה להזכיר את הלקח שלמדנו מהפאוור ריינג'רס – ככל
שהם גדולים, הם נופלים חזק יותר. זוכרים את התקופה הקסומה שכולם היו באיי סי קיו
ואז במסנג'ר? את הרגע המביך ההוא שפתחנו פרופיל ב'מקושרים'? את אתר חבר'ה? הסתכלנו
להם עמוק בפיקסלים והבטחנו שלעולם לא ניפרד. והנה תראו אותנו עכשיו, המשכנו הלאה וזרקנו
אותם אל בית הקברות האינסופי של האינטרנט.
למותו של הפייס יש יותר מסיבה אחת. בראש ובראשונה יש את אותה הסיבה שכבר
הרסה כל כך הרבה מערכות יחסים בעבר – אמון. תחשבו על זה, בהתחלה כל מה שקרה
בפייסבוק היה אמת. אני עדיין זוכר איך חבר התקשר אליי ושאל בכעס למה לא באתי למסיבה,
'הרי עשית אטנדינג'. תיוגים היו מופיעים ללא מחשבה, סטטוסים היו נכתבים בלי בושה,
אירועים, הודעות המוניות... היו לנו כמה זמנים טובים.
אגב, גם אמא שלך בפייסבוק
אגב, גם אמא שלך בפייסבוק
אבל הימים הנהדרים הללו כבר עבור חלפו מזמן וכרגע אי אפשר להתכחש
לעובדה שאנחנו נמצאים במגמת של דעיכה. בכל פעם שנשאלת השאלה "ראית את האיוונט
ששלחתי?" אי אפשר שלא לגחך בעצבות. בכל שבוע עשרות הזמנות לאירועים כושלים
כאלה ואחרים מתדפקים על דלתותיו של הפרופיל שלנו ולאף אחד פשוט לא איכפת. נוטיפיקציות,
בקשות חברות פיקטיביות, פרסומים מתישים משמאל ומימין, בקשות נואשות של "היי,
מעולם לא דיברנו אבל תעשה לי לייק בשביל לזכות בחד אופן" הכל הופך את הקיר
שלנו ממקום ניטרלי להתקשרויות עם אנשים מוכרים לשוק סואן של צעקות מתישות שמנסות
לפרסם סחורה שאף אחד לא מעוניין בה.
גם כמות האנשים שאנחנו נחשפים אליהם השתנתה. לפי מה שכתב יובל הררי
בספרו (המרתק!)
"קיצור תולדות האנושות" המספר
המקסימלי של אנשים שהמוח שלנו יכול להכיל בצורה אינטימית ואמיתית הוא 150 אנשים.
אם רק לפני שלוש שנים פרופיל ממוצע הכיל מקסימום 300 חברים, ועוד זכור לי כשחברים
צחקו עליי שעברתי את הגבול הזה, היום בדיקה מדגמית של עשרה חברים אקראיים מהפרופיל
שלי גילתה שהממוצע עומד על 670 איש. 670 איש זה מלא. זה יותר מדי. אי אפשר באמת
לבנות קהילה אינטימית שאנחנו יכולים לשתף בחיים שלנו כשהמספרים כל כך גבוהים ולכן
לא נשאר לנו אלא לכתוב סטטוסים אקראיים על דברים חסרי משמעות וחוסר המשמעות הזה
הוא בדיוק מה שהורג את הפייסבוק.
הפייסבוק הפך מפיקניק נחמד בפארק עם כמה חברים קרובים למסיבת רחוב
מביכה במיוחד בה אתה מכיר את כולם ואין לך כוח לומר להם שלום. הניסוי של לשים הרבה
אנשים מוכרים בחלל אחד נכשל. לא יעזרו כל כפתורי ההייד האנלייק, הגדרות הפרטיות והאנסבסקרייב.
רעיון הפייסבוק, בדיוק כמו הפלאפון, תוכניות ראיליטי או מדינת ישראל, היה נחמד
בהתחלה אבל עם הזמן תפח למימדים בלתי אפשריים ולא כיפיים בעליל.
וגם אין מה לעשות בנדון, אני לא קורא ל'חרם מאסיבי' או התנתקות כפויה
מהפייסבוק. אני אומר שיבוא היום ולא תהיה לנו ברירה. אני קורא לזה משוואת הבאסה
והסבבה (פטנט רשום) והיא פשוטה מאוד, כשנתחיל לסבול יותר משאנחנו נהנים, פשוט
נפסיק להיכנס לשם. והרגע הזה, אני טוען, קרוב מתמיד.
היות וכולנו מסכימים שהסוף אכן קרוב אין שום דבר שאפשר לעשות מלבד
להיערך אליו בצורה הטובה ביותר. השתמשו בפייסבוק כמו שמעולם לא השתמשתם בו. זאת
אומרת, אם היו מודיעים לכם שיש לכם עוד חצי שנה לא הייתם מנסים לחיות כמו שמעולם
לא חייתם בעבר? עשו Poke לזר, הגבירו את הקלקות
הסטוקינג שלכם, עשו לייק לתמונות בקיני מאלבום תאילנד, התחילו עם זר מוחלט באמצעות
משפטי פיק אפ זולים במיוחד – השתמשו בפייסבוק כל עוד אתם יכולים ואל תאבדו
תקווה! תמיד תהיה עוד רשת חברתית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה