בשישי האחרון יצא לי להיות בהופעה של 'נערות ריינס' באוזן בר. נערות ריינס היא להקה בינונית וזה בסדר גמור.
אם היינו מדינה מתוקנת ללהקה כמו נערות ריינס היה קהל מעריצים קטן אך סולידי לצד גרעין קשה של אוהדים מסורים הטוענים שבמילים שלהם מסתתרת משמעות החיים.
אבל, ישראל.
מתוך 7 מיליון אנשים יש לנו מבוגרים מדי, צעירים מדי וערסים וערבים וחרדים וחובבי גלגלצ כך שיוצא שהקהל הפוטנציאלי של מאזיני ה'להקות הבינוניות' קרוב יותר לכמות האוכלוסיה של מלטה. מה שמעלה את השאלה האם הלהקות הבינוניות במלטה שוות ברמתן ללהקות בישראל. ובכן בדקתי את זה.
אלה הBeangrowers והם סבבה.
אני מניח שזה לא פשוט להיות חובב אינדי במלטה.
אבל גם אצלנו לא פשוט, במיוחד לא במקום כמו האוזן בר שלא מאפשר שום אווירת רוקנ'רול, רק ציניות ואובר מודעות עצמית. אין מה לעשות, החלל שם פשוט לא יוצר שום ריחוק בין הקהל לאמנים שעל הבמה.
ראשית, פיזית הבמה עצמה נמוכה. כשרק שלושים סנטימטרים מפרידים בינך לבין האדם ששילמת לראות אתה מתחיל לחשוב שאתה טוב ממנו, שלא לדבר על עוגמת הנפש של אי אילו צופים נמוכים (אני!).
אבל גם המרחק המנטאלי מאוד קטן. כתוצאה מזה אמנים שחושבים-עצמם-מגניבים-אבל-נעדרים-כריזמה-בימתית, כמו הסולן של נערות ריינס, לברוח אל מחבואם של אותם מגניבים – ציניות.
הוא, כמו עשרות אנשים לפניו, עומד על הבמה (הנמוכה) עם חיוך חצי רציני של 'אתם יודעים שאני יודע שהכל פה בדיחה אחת גדולה'.
וגם קהל האינדי הקשוח והמגניב, שהורכב מכמאה אנשים שחושבים-עצמם-מגניבים-אבל-נעדרים-כישרון-אמיתי. כל אחד עם פוזה ובלוג משלו. אף אחד לא רוקד, מעט מאוד מחייכים. חשוב לנו להראות שכולנו אנשים מאוד חשובים.
והכי גרועים הם אלה שזורקים את הבדיחות החנוניות המרגיזות האלה אל עבר הלהקה. האם אי פעם מישהו צעק משהו מצחיק?
עם כזה עומס של חשיבות עצמית ומגניבות אי אפשר באמת להנות.
בירושלים המצב עוד יותר גרוע. כולם מכירים את כולם ואם אתה מוצא עצמך מתפרע בהופעה של כל החתיכים אצלי אתה מקבל מבטי מבועתים מהקהל סביבך.
סיפור אמיתי.
תחת במה נמוכה וצנועה זו אני רוצה לשלוח פנייה אל קהל האינדי באשר הוא. הפסיקו להיות מגניבים בהופעות, תתחילו להנות.
אפשר להתחיל היום בערב בהופעה של איטליז בקצה
עוד מאפיין של אנשים מגניבים:
השבמחקהם לא מפרגנים, הם כותבים הערה צינית במקום.