היום ראיתי את הסרט Clockwatchers העוסק ב4 פקידות זמניות בחברת אשראי. פקיד/ה זמני זה תפקיד קסום, בזמן שהמזכירה הרשמית בחופשת מחלה/לידה/כל סיבה אחרת הפקידה הזמנית ממלאת את מקומה וזוכה לאפס קרדיט, תשומת לב או סיכוי לקידום.
בעצם כמו עובדי קבלן.
ארבעת הבנות חיות במציאות זמנית בשעה שהן חולמות על עתיד טוב יותר שמחכה להן ממש מעבר לפינה. או שלא.
הסרט פגש אותי בנקודה דומה בחיי. היום קיצצו אותי. עבדתי כקופאי (יש כרטיס חבר מועדון?) בסינמטק אבל היות והיום אפשר לעשות הכל באינטרנט לא צריך שלושה קופאים במשמרת – מספיק שניים. וכך פיטרו את הצעיר ביותר, אני.
אני לא מתבייש, זה הופך אותי לחלק משרשרת ארוכה של אנשים שאיבדו את עבודתם למכונות. אני כמו הנגר של המאה ה21. ולא, זה לא גרם לי לאהוב אינטרנט פחות
שלוש שעות אחר כך מצאתי עבודה במלצרות. ועל זה אמרו הסמית'ס - I was looking for a job and then i found a job, and heaven knows i'm miserable now
אחרי למעלה משנתיים של עבודות זמניות אני מתחיל לתהות אם באמת אין קבוע יותר מהזמני, מה זו העבודה הקבועה הזו שאני מחכה לה ומה הטעם בחיים הארורים האלה.
וכשאני מבולבל אני צופה בסרטים - חיפוש זריז בטריילרים ביוטיוב (וכבר ביססנו כמה אני אוהב טריילרים) העלה שלוש אופציות של סרטים שמדברים על הסוגיה
Post Grad – המעצבן וההוליוודי. הכוכבנית יפה עם עיניים כחולות, המשפחה תומכת, יש ידיד אפלטוני שלא יודע איך לומר לה שהוא אוהב אותה, רומנטיקה, חיבוקים ונשיקות, סוף (כנראה) טוב וההבנה שהדרך חשובה מהמסע והכי חשוב לזכור שהכל יהיה בסדר
סליחה רגע אני צריך להקיא. החזקתי עשרים דקות של צפיה ולאחריה נזכרתי למה לפעמים לצפות בטריילר זה לגמרי מספיק
מיד אחריו מגיע ברשימה הסרט Office space -
כאן התקדמנו כבר עם השנים, אנחנו כבר לא רוצים למכור לצופים שהכל יהיה בסדר אבל עדיין, החלום האמריקאי חי וקיים. חבורה של יורמים לא יוצלחים דופקים את המערכת, משיגים את הבחורה ובסופו של דבר מגיעים לקטרזיס משמח. (זהירות ספויילר!!) הגיבור הראשי אפילו עושה הסבת מקצוע, בסוף הסרט, לפועל בניין!! והוא מרוצה מזה!! אני הייתי פועל בניין, אף אחד לא מרוצה מזה. (סוף ספויילר)
ולבסוף איכשהו התגלגלתי לClockwatchers - הוא מקסים בכמה רמות, ראשית הסיפור לא כזה בומבסטי. אף אחת לא זוכה בלוטו, פוגשת את אהבת חיה או משנה את דעתה בחופה. מה שאפשר לנחש בתחילת הסרט מתגלה כנכון בסופו ואין יותר מדי טוויסטים. אפילו הדמויות עצמן בסופו של דבר מגיעות לאותו המקום. אבל המסע, אמיתי. נראה לי שזה בהחלט קשור לכך שאת הסרט כתבה וביימה אישה
הוא עוסק בשגרה המונותונית והאכזרית של עבודות חסרות משמעות, אפילו עם מסר חביב בסוף.
מעניין ששני הסרטים יצאו פחות או יותר באותו הזמן (99 ו97 בהתאמה), אבל זכו לתהילה שונה לחלוטין, אף ששניהם עוסקים בנושאים דומים ואפילו מתהדרים בדמות ששיחקה בחברים (ג'ניפר אניסטון וליסה קודרו) הסרט הראשון קיבל בIMDB 91 אלף הצבעות וכ600 ביקורות ואילו הסרט השני רק שלוש אלף הצבעות ומאה ביקורות.
אולי רק אני מעדיף שיספרו לו את האמת הקודרת בפנים.
בכל אופן הסרט מומלץ.
פלאי האינטרנט, הנה הסרט
